<h1>מעשה הגאונים סימן נ"ט</h1>
<h2>דף ח.</h2>
ובבית אבל כשנכנסו להתפלל נוהגין לומר הפסוקים כל אחד ואחד לבינו לבין עצמו ולא ביח(י)ד והעומד להתפלל אינו מגביה קול כשהוא מתפלל. ואם היה ראש חדש אין קורין את ההלל לפי שאין אומ' דבר של שמחה בבית אבל, וכן מנהגם כשמסיימין תפילתם הולכין לבית הכנסת למקום שהציבור מתפללין ואין קורין את פסוקים עם הציבור אבל קורין את שמע פרשה ראשונה. אבל מורינו או' כי אם פסוק ראשון שמע ישר' ולא יותר כדי שלא יהא דומם ממלכות שמים. וכשעומדין [הציבור] להתפלל יוצאין לחוץ לפי שמרחיקין מן המתפלל ארבע אמות ואי אפשר להתרחק בבית הכנסת לפי שמתפללין כל סביביו, ואו' סדר קדושה עם הציבור ששנינו [ברכות כ"א ע"א] והלואי שיתפלל כל היום דבתפלת לחש אי אפשר לומר כן, כן דדמי בכח כדקאים [נוסח הפרדס לרש"י, דדמי כבד ובד קאי]. ומי שמתו מוטל לפניו אינו נכנס לבית הכנסת אלא יושב מבחוץ לאפוקי שאין מתו אלא קרובו דלא, אלא עושין כבוד לאדם חשוב כשהוא יושב בחוץ ויושבין אצלו ואין מונין אותו במיניין עשרה (אלא) יום ראשון בלבד ולא יותר, שעיקר אבילות אינו אלא יום ראשון דכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר ומיכאן ואילך מונין אותו במיניין עשרה להתפלל עמהן, וכן הורה רבינו יקותיאל. בשבת שהוא ראש חדש או מזכירין בו ראש חדש אין מזכירין בו נשמות.
